הראיה הינה אחד החושים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם. העין היא אחד האיברים המופלאים בגוף האדם; אף שהמבנה שלה פשוט, חבוי בה תחכום רב המתבטא, בין השאר, במידת השלמות של כל אחד מחלקיה. אין כיום שום אביזר טכני, לרבות המצלמה המשוכללת ביותר, המתקרב לשלמות האופטית של העין האנושית.
כדי להבין טוב יותר מחלות עיניים, כגון קטרקט או גלאוקומה, עלינו להכיר בקצרה את חלקי העין ותפקידם. אין הכוונה לפרוט ברמה של ספרי ביולוגיה או רפואה, אך חשוב שהקורא יכיר מונחים בסיסיים כגון קרנית, רשתית, קשתית וזווית-ניקוז.
[box]
האופטיקה של העין האנושית פוענחה על ידי אלוור גולסטרנד, מדען שוודי שקיבל על כך פרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה בשנת 1911.
אלוור גולסטרנד תיאר מודל פיזיקאלי-אופטי המסביר את תפקוד העין האנושית. הוא רופא העיניים היחיד שזכה מעולם בפרס יוקרתי זה. כיום נלמדים עקרונות התיאוריה שלו כבר בבית-הספר, אולם לפניו לא היה ברור כלל כיצד קרני האור, בשילוב עם חלקי העין, יוצרים את תמונת העולם המתקבלת במוח. בנוסף לתרומה נכבדה זאת המציא גולסטרנד את מנורת-הסדק, שהיא, עד עצם היום הזה, מכשיר הבדיקה העיקרי של רופאי העיניים.
[/box]
מבנה העין האנושית דומה במידה רבה למבנה מצלמה’ כאשר הקרנית ביחד עם עדשת העין, הן מערכת הדומה לשתי עדשות זכוכית המביאות את התמונה למיקוד (פוקוס) על גבי הרשתית. הרשתית משולה לסרט הצילום של המצלמה, או, ליתר דיוק, לשבב האלקטרוני הנמצא במצלמות דיגיטאליות.
חלקי העין:
העין היא בעצם לשכה חשוכה שהפתח היחיד המאפשר לקרני האור לחדור לתוכה הינו האישון. האישון מסוגל לשנות את קוטרו על-ידי כך שהוא מתכווץ באור ומתרחב בחושך, ובכך מווסת את כמות האור הנכנסת לעין. התכווצות והתרחבות זאת נגרמת על ידי הקשתית (iris), שהיא הרקמה הנותנת את הצבע האופייני לכל עין, למשל: חום, כחול, ירוק, וכו’.
[box]
צבע העין נקבע על ידי פיגמנט הנמצא בקשתית. צבעו של פיגמנט זה, הנקרא מלנין, הוא חום, ואין בעין האדם שום פיגמנטים בצבעים אחרים. כיצד, אם כך, מתקבלות עיניים בעלות צבעים שונים? התשובה היא (אף כי אינה נשמעת הגיונית), שאת צבע העיניים קובע ריכוז הפיגמנט: כאשר אין פיגמנט כלל, צבע העין הוא אפור (אז נקראת העין לבקנית- אלבינוטית). פיגמנט מועט נותן צבע כחול, ריכוז גבוה מעט יותר נותן גון ירוק, וכך, ככל שהריכוז עולה, מתקבל צבע חום בהיר, חום כהה, ולבסוף, ריכוז פיגמנט מקסימאלי נותן צבע שחור.
[/box]
הקרנית הינה החלק הקדמי, השקוף, של העין והיא חלק ממערכת העדשות בעזרתן מבוצע המיקוד של התמונה על הרשתית.
[box]
הקרנית הינה הרקמה אותה מנתחים בניתוחים להסרת משקפיים שהפכו שכיחים בשנים האחרונות. מטרתו של ניתוח זה היא להביא לשינוי בקמירותה של הקרנית במטרה לשנות את מאפייני שבירת האור שלה. שינוי זה מאפשר לקרני האור ליפול בחדות על הרשתית, באופן שכוח השבירה של הקרנית לאחר הניתוח יהיה שווה, עד כמה שניתן, לכוח השבירה של הקרנית המקורית פלוס כוח השבירה של משקפי המטופל.
[/box]
החלק הנוסף במערכת אופטית זו היא העדשה הגורמת אף היא לשבירת קרני-האור. מה שמייחד את עדשת העין היא יכולתה לשנות את צורתה בתגובה לפקודות עצביות הבאות מהמוח, ובכך לאפשר לעין להתמקד, תוך חלקיק שנייה, לראיה לרחוק או לקרוב. כאשר העדשה מתעכרת ומאבדת את שקיפותה נוצר הקטרקט.
חלקה הקדמי של העין (קדמית לעדשה) מלא בנוזל שקוף המופרש ומתנקז במחזוריות כדי לאפשר חילוף חומרים. אזור הניקוז של הנוזל נמצא בזוית שבין הקרנית והקשתית (ראה איור 2) וכאשר יש הפרעה בתפקודו עלול החולה לחלות בגלאוקומה.
רוב רובה של העין, האזור שמאחורי העדשה, מלא בג’לי שקוף הנקרא זגוגית. עם השנים עלולים להצטבר בתוך ג’לי זה עכירויות שונות הצפות בתוכו. אלו נראים לאדם כעין “זבובים” השטים בשדה-הראיה.
ברשתית המצפה את הדופן הפנימית של קיר העין נקלטת התמונה. הרשתית הינה למעשה רקמת עצב מורכבת למדי המחוברת באמצעות עצב הראייה למוח, וניתן להתייחס אליה כאל שלוחה של המוח. התאים המרכיבים את הרשתית נקראים נוירונים, שהם תאים המאפיינים רקמת מוח.
[box]
העין מצופה מעטפת קשיחה הנקראת לובן העין (sclera) הנותנת לה חוזק ועמידות בפני חבלות ומכות ושומרת על צורתה העגולה. לובן העין הנה אחת הרקמות החזקות, ועם זאת הגמישות ביותר, בגוף האדם. לקצה האחורי של העין מחובר עצב-הראיה, שהינו מעין “חוט חשמלי” המוליך את אינפורמציית הראייה מהעין למוח. זהו חלק העין שנפגע בגלאוקומה, ועל כך בהמשך.
[/box]
חוקרים רבים המעוניינים ללמוד על תפקודו של המוח, ובאופן ספציפי יותר את התקשורת בין הנוירונים, מעדיפים לחקור את הרשתית, שסידורה המרחבי פשוט יותר, ולא את המוח עצמו. סיבה נוספת להעדפת הרשתית קשורה לכך שהרשתית עוסקת בראיה, שהיא פונקציה פשוטה יחסית להבנה ולמדידה, בעוד שרובו של המוח עוסק בחשיבה, שהיא פונקציה קשה בהרבה למדידה. כתוצאה מכך חלק נכבד מהידע שהצטבר עד כה על תפקוד המוח נלמד על מודלים של הרשתית.
מבחינת מבנה העין האנושית, בכל מה שקשור לקטרקט נתמקד בעדשה של העין מכיוון שקטרקט הינו התעכרות של רקמה זאת. בכל הקשור לגלאוקומה נתמקד בזוית הניקוז, “שבאשמתה” עולה הלחץ התוך-עיני, ומנגד נתמקד גם בעצב הראיה ובפרט בראש עצב הראיה, שם מתרחש הנזק הנגרם במחלת הגלאוקומה.
